אני בועט בתיק בקיר ומתייצב במרכז החדר. הייתי עושה טוב יותר עם מוזיקה, אבל לא כך עובדת גברת לירוי. היא מצפה שנדע את כל הצעדים והתנועות, בין אם המוזיקה מתנגנת או לא. לדבריה, המוזיקה צריכה לתת נשמה וביטוי לריקוד, אבל היא לא צריכה להפוך לעמוד התווך.
אני מהסס, שוקע נפשית במקום בדיוני שבו אני יכול לזכור את הקצב ולתת לו דרכי. אני מתכופף בברכיים, פושט את הידיים לצדדים, ואז מניף אותן ומחבר אותן במעגל, מחליק רגל אחת הצידה ונשען על השנייה. הרגל המושטת עולה, ידיים שועטות קדימה כדי לעזור לי להיכנס לערבסקה. אני נאחז בו, מתרומם על קצות האצבעות, ואז מתכופף במותניים, מניף את רגלי ומתחיל להסתובב בתנופה. בתום הסיבובים האלה, אני מניח את כפות ידיי על הקרקע ועושה עמידת ידיים. הרגליים שלי יורדות לאט ואני מקמר את הגב לגשר, עומד ביציבות על הידיים והרגליים, עם גב מקומר. אני שוקע על הרצפה ומתהפך על בטני, זוחל קדימה, מעמיד פני ייאוש. הריקוד הזה צריך לבטא את הצימאון הנואש שלי לחופש, את השבי שלי. חלק מהתנועות בריקוד פרועות ואנרגטיות, עם סיבובים עם זרועות פרושות הצידה. תנועות אחרות מאופקות יותר, הגפיים קרובות יותר לגוף, מחליקות לאורך הרצפה. כמעט סיימתי את הריקוד, מתקרב לרגע הבעייתי.
אני במרכז המסדרון, עומד זקוף, מתחיל פירואט כשידיי שלובות מול החזה. זה כאילו אני דוחף קיר בלתי נראה עם הידיים שלי. הקיר פתאום נותן לי לעבור ואני נופל קדימה, מועד כאילו הופתעתי.
"זה המקום שבו אני תקוע," אני אומר, נושם עמוק. “בהתחלה רציתי ליפול קדימה, אבל עכשיו נראה לי שזה לא מתאים.
תראה לי את הגרסה המקורית, בבקשה.
אני שוב עושה פירואט, דוחף את הקיר, מועד בכוונה ונופל. אני נעמד ומנגב את הזיעה מהשפה העליונה שלי.
– רואה? זה פשוט... לא זה.
גברת לירוי מנידה בראשה, מגרדת את צווארה.
כן, האינטואיציה שלך נכונה. זה לא ממש בסדר." היא מביטה בי כאילו אני עדיין רוקד למרות שאני עומד ישר. אני יכול לומר בביטחון שהיא עוברת מנטלית על התנועות.